ההיפך מעניבת פפיון: יהודה חפשי על צבי נרקיס

יהודה חפשי, בכיר חוקרי הכתב העברי בישראל, משלים בימים אלה ממש את ספרו המונומנטלי על מעצב הגופנים צבי נרקיס, ובנוסף משמש כמרצה בכיר לטיפוגרפיה במכון הטכנולוגי חולון ובאקדמיה בצלאל בירושלים.


יהודה חופשי. צילום: הקולקטיב


יהודה, איך בעצם התחיל המחקר שלך על עבודתו של צבי נרקיס?


״אל נרקיס הגעתי ב־2006 למטרת ראיון על הלוגוטייפים שאותם עיצב במהלך השנים. תוך כדי השיחה עלתה התובנה שמעולם לא יצא ספר על עבודתו. מבחינתי זה דרש תיקון, ובאותו רגע החלטתי לקחת את העניין על עצמי, בלי ממש לדעת למה אני נכנס. היה לי ברור שחשוב שזה יקרה, ומבחינתי היה מדובר באתגר גדול ובתהליך מסקרן.


אחרי שהחלטנו ש׳הולכים על זה׳, קבענו פגישות מסודרות. פעם בשבוע עליתי אליו לירושלים עם אסיסטנט שעזר לי לצלם את הפגישות בוידיאו, ואת העבודות בסטילס. עברנו על כל המגירות עם העבודות והסקיצות באופן יסודי. לצערי נרקיס היה אז כבר מאד מבוגר, לא תמיד הוא זכר פרט חשוב כזה או אחר מתהליך העבודה, אבל זכר היטב קולגה שהעתיק ממנו או לקוח שלא שילם... אחרי שהוא נפטר, ב־2010, הבנתי שהארכיון שהיה אצלו בחדר הוא חלקי בלבד, והתחלתי לקבץ את העבודות שהיו מפוזרות במקומות אחרים - אצל בנותיו, אצל נכדיו, בארונות נשכחים, בארגזים שהסתתרו מתחת למיטות, בספריות נידחות ובגינזכים מתפוררים. בשלב הזה הגיע אלי הביתה כל הארכיון, והתחלתי לארגן אותו לקראת העברתו לארכיב מוזיאון ישראל.״


אחריות גדולה.


״לגמרי. הרגשתי כאילו הגיע אלי אורח רם־מעלה. כמובן היה צריך לדאוג שלא תהיינה נזילות בדירה, שהטמפרטורה תשאר קבועה, שלא יחדור אור שמש. פחד אלהים. ברגע שארגזי הפלסטיק ובתוכם העבודות עברו למוזיאון, נשמתי לרווחה, לצד התחושה שאני נפרד מ׳חברים׳ קרובים ואהובים.


אחרי שעשיתי קמפיין הדסטארט ב־2014 נכנסתי ממש לעובי־הקורה. לקח לי לא מעט זמן להבין מאיפה מתחילים מחקר כזה, איך לארגן את הארכיון וכיצד למפות אותו. מכאן התחיל התהליך של גיבוש המבנה הכללי לספר וכתיבתו בפועל.


הספר מתעתד להכיל בסביבות 550 עמודים, עם הרבה מאד תמונות של עבודות מכל סוגי הקטגוריות המגוונות בהן נגע נרקיס, רובן עבודות שלא נראו קודם לכן. בנוסף, יצרתי שכבה נוספת של אלמנטים גרפיים שמסבירים באופן חזותי אספקטים שונים של הכתוב.״


צבי נרקיס, מתווה לעיצוב בול (מאוסף פרופ׳ עודד עזר). צילום: הקולקטיב


מהי עבודת העיצוב הישראלית ביותר שיצר צבי נרקיס לדעתך?


״רוב רובן של עבודותיו של נרקיס מאד מקומיות - חלקן ממלכתיות, חלקן ציבוריות או מסחריות, אבל תמיד מעוגנות כאן. מבין כולן, ואולי באופן קצת מפתיע, דווקא אחד הפונטים הראשונים שהוא עיצב - נרקיס לינוטייפ - מתמצת לדעתי את הישראליות, כפי שנרקיס תפס אותה.״


למה דווקא הוא יותר ׳ישראלי׳ מעבודות אחרות, למשל מעטיפות הספרים או הסמלים שעיצב?


״אתה ואני יודעים שפונט מקדד בתוכו, באופן מינימליסטי ביותר, את התרבות כולה. לנרקיס היה מאד חשוב להוסיף לנוף הישראלי אותיות שישקפו את התקופה, שיתבססו על המקורות ושיהיו פרקטיות; וגם, מה שמאד מאפיין את הישראליות ולא רק בעיצוב פונטים - שתהיה בהן איזושהי קריצה לחו״ל - לא במשמעות של העתקה, אלא במשמעות של לקיחת חלק במגמות עיצוב וטכנולוגיה בינלאומיות של אותה העת."


צבי נרקיס, אותיות נרקיס ליינוטייפ מצויירות ידנית לקראת יציקה (פרט). מתוך הספר


"מדובר כאן גם ברמת הצהרת הכוונות, ברמת האידיאולוגיה, כשנרקיס שאל שאלות כמו ׳איך צריך להיראות פונט עברי בן זמננו? מה הוא צריך להכיל? מי ישתמש בו, ולאילו מטרות?׳; גם ברמת הרפרנסים בהם הוא השתמש, הידע שעמד מאחורי עבודת העיצוב, הקישור למקורות; וגם ברמת הנוכחות שלו במרחב הציבורי וההשתלבות שלו בזהות החזותית הישראלית.


זה אמנם קרה בהדרגה, אבל לאורך השנים האופן בו אנחנו כקהל קוראי העברית בישראל פגש את נרקיס לינוטייפ בסיטואציות מאד מגוונות ורחבות, לדוגמא בשילוט הרחובות בתל־אביב, הפך את הפונט הזה לחלק מהנוף, כמו הברושים או דודי־השמש בעיר. אנחנו פוגשים אותו על גבי עטיפות ספרים, בכיתוביות של סדרות טלוויזיה, בקטלוגים של תערוכות, ועוד. כך הוא חדר לתודעה של קהל רחב שלא עסק בעיצוב בהכרח. הנוכחות שלו מחלחלת ונשמרת במעין מאגר של זכרון ציבורי, והדבר הזה גורם לפונט הזה להתפס כישראלי כל כך.


אני לא בטוח שנרקיס עצמו צפה את עוצמת השתרשות הפונטים שלו בתרבות הישראלית. חברו כאן כמה פרמטרים כגון הרעננות והחדשנות העיצובית שנשבה מהם, הצורך הלאומי והעיתוי הטכנולוגי של זמן יציאתם לאור.״


שלט רחוב תל־אביבי המסודר באותיות נרקיס לינוטייפ. צילום: יהודה חפשי


מהם הסממנים שהופכים את הפונט הזה לנציג מובהק של תרבות עברית?


״מבין כל הפונטים שלו, נרקיס לינוטייפ הוא מהפונטים המורכבים ביותר שיצר נרקיס, גם מבחינת כמות העבודה שהושקעה בו וגם מבחינת רמת המורכבות הדרושה כדי להבין אותו. הסיבה העיקרית לכך היא שהוא אינו רק פונט סריפי (בעל תגים), כלומר מורכב מבחינה צורנית, אלא פונט סריפי שנועד לעימוד טקסטים ארוכים בספרים. פונט כזה דרש הרבה יותר היכרות עם ההיסטוריה, ידע, ותהליך ארוך של עבודה וסקיצות על מנת שיעמוד בדרישות של קריאוּת.


הכוונה של נרקיס הייתה להוסיף למאגר הפונטים דאז פונט ספר חדש, שינסה להתחרות בהגמוניה של פונט פרנק־ריהל הנפוץ בעיתונות ובספרות של אותה התקופה, ובעצם עד היום. מהבחינה הזו, יש כאן אקט פטריוטי, שנועד להועיל לקהל הקוראים הישראלי ולהרחיב את אפשרויותיו.״



הזכרת את פונט פרנק־ריהל של רפאל פרנק - אות שנתפסת, לפחות אצלי, כגלותית, ׳יוּגנד־סטילית׳. איך פונט נרקיס לינוטייפ שונה ממנה?


״אכן. פרנק־ריהל גויס לישראליות כמעט בעל־כורחו. זה פשוט היה הפונט הטוב היחידי בראשית המאה ה־20, ולכן הוא התפשט והצליח כל כך בעולם היהודי ויוּבא ארצה בעקבות כך. נרקיס לינוטייפ, לעומתו, נוצר בישראל ונועד ספציפית לקהל הישראלי, בדומה לאופנה ולארכיטקטורה המקומית של אותן שנים; הוא התבסס בעיקר על כתבי יד בסגנון העברי־ספרדי, והעביר אותו הפשטה צורנית משמעותית - הוריד ממנו כל אלמנט ׳גלותי׳ שדבק בו בתקופות קודמות, ויצר אות חדשה לגמרי ׳תקנית׳ מבחינת העברית, מצד אחד, ומצד שני מאד ׳נקיה׳. אני חושב שנרקיס לינוטייפ הוא פונט הטקסט הסריפי המודרניסטי ביותר שנוצר עד היום - למרות שצמד המושגים ׳סריפי׳ ו׳מודרניסטי׳ נשמע, על פניו, כמשהו שלא הולך ביחד.״


צבי נרקיס, נסיונות קליגרפיים לעיצוב אותיות נרקיס ליינוטייפ. מתוך הספר


בהתאם, האם אתה מזהה את הישראליות עם היעדר קישוטיות?


״כן. אני מזהה אותה עם משהו שהוא יחסית פשוט; עם משהו חופשי, שלא זקוק לגיבובים קישוטיים; משהו שהוא מאד פונקציונלי, שאינו זקוק להתקשט בעניבה או בפפיון.״


האם זאת פשטות ׳באוהאוסית׳, או שמדובר בסוג אחר של פשטות?


״זאת פשטות מסוג אחר. בשונה למשל מפונט נרקיס בלוק, נרקיס לינוטייפ אמנם מודרניסטי אבל לא היה יכול להיווצר בבאוהאוס, מהסיבה הפשוטה שהוא אינו פונט סנס־סריפי (נטול תגים) - והם עסקו רק בפונטים כאלה. ישנן לכך גם סיבות נוספות, כגון האופן בו האות הזו צויירה; מה היא משדרת; וההתבססות שלה על קליגרפיה ולא על צורות גיאומטריות.״


תוכל לחדד עוד בנוגע להבדלים בין הפשטות ה׳נרקיסית־מודרניסטית׳ ובין הפשטות ה׳באוהאוסית־מודרניסטית׳?


״התפיסה בבאוהאוס התבססה על עקרונות אוניברסליים כגון צבעי היסוד או צורות היסוד. השאיפה היתה ליצור איזושהי תפיסה כלל־עולמית, שאינה ספציפית ללאום או למדינה מסויימת, ושתאחד את כל האנושות תחת השקפה פונקציונלית ומתומצתת.


לנרקיס היה חשוב מאד לקשור את עבודתו להיסטוריה הספציפית של העם היהודי ושל הכתב העברי, וכאן השוני. אבל יחד עם זאת, הוא העביר את נרקיס לינוטייפ תהליך של הפשטה קיצונית, שבו הוא הוריד את כל מה שמיותר לתחושתו, עד לקבלת אותיות שמצד אחד עדיין סריפיות ומתפקדות ארגונומית כאותיות שנועדו לקריאה ארוכה, ומצד שני מאד ׳נקיות׳ בקו שלהן. מהבחינה הזו, אם אנחנו משווים את נרקיס לינוטייפ לפונטים שיצאו לפניו כגון הדסה, קורן, ובוודאי לפרנק־ריהל - אנחנו ניווכח שהוא הרבה יותר ׳נקי׳ מהן.״


צבי נרקיס בסטודיו שלו ברחוב אלנבי, תל־אביב. צילום מתוך הספר

כלומר, אתה מזהה את הישראליות של הפונט הזה באופן ישיר עם זיקוק מסורת הכתיבה היהודית.


״לא רק זיקוק, אלא, קודם כל הצפת השאלה: ׳עד כמה אנחנו יכולים להתרחק מהמקור, מבלי להתנתק ממנו לגמרי?׳.

בשונה מפרנצ׳סקה ברוך למשל, שעיצבה את פונט שוקן או את פונט סת״ם בהיצמדות כמעט מלאה למקור, נרקיס היה מעוניין ליצור ישות שהיא חדשה באמת, שאינה צריכה להסתמך על הערכים או על היתרונות החזותיים של אות קליגרפית מסורתית; אות שיהיו לה ׳חיים משל עצמה׳ ותהווה חוליה חדשה בשרשרת היצירה העברית. והשאיפה הזו היא בעצם תמצית הציונות והישראליות, שמבקשת הרי לייצר חוליה חדשה לגמרי - ויחד עם זאת כזו ש׳מחדשת ימינו כקדם׳.״

הקולקטיב הוא מגזין תרבות ועיצוב שמאמין שיש דבר כזה - עיצוב ישראלי. 

כאן, יוצרות ויוצרים בולטים, נשות ואנשי תרבות ישראליים מדברים על עיצוב ישראלי וגם על עיצוב בינלאומי איקוני; על אמנות, אנימציה ואיור ישראלי; ובכלל על החיים. 

הירשמו לקבלת עדכונים

הרשמתכם התקבלה!

שיתופים, פירגונים, מיילים למערכת המגזין, תגובות והצעות לשיתופי פעולה - יתקבלו בשמחה! 

ליצירת קשר ולפרטים נוספים – כתבו אלינו

מגזין הקולקטיב הישראלי © כל הזכויות שמורות

עורכים: פרופ׳ עודד עזר,  יקיר מרדכי

 

המגזין מתפרסם בחסות בית הפונטים הישראלי עזר טייפ האוס

 

פונט הטקסט: עזר אקטואל

עיקבו אחרינו באינסטגרם ובפייסבוק