מפות ופרפרים: גלעד כהנא על החתירה לשלמות הסיפור

עודכן ב: אוק 9

אנחנו מכירים את גלעד כהנא כסולן הכריזמטי של להקת הרוק ג'ירפות. חלקנו מכירים אותו גם כסופר מוכשר. אבל כמה מאיתנו יודעים על הצד החזותי שלו - על סדרות הקולאז׳ המרהיבות שהוא יוצר - שכמה מהן מצאו את דרכן גם לעטיפות הדיסקים של אחת הלהקות הטובות בישראל?


גלעד כהנא. צילום: רונן ללנה


אהלן גלעד! איך בעצם התחיל העניין שלך בקולאז׳ים?


״מאז שהייתי בן שלוש וחצי, ציירתי וכתבתי ללא הפסקה, כמו גרפומן כזה. חשבתי שאהיה צייר בצעירותי, ונשבר ליבי כשהבנתי שלא אהיה. למזלי, בדיוק בתקופה שהבנתי שלא אהיה צייר, לא בכוונה התחלתי לצעוק את הטקסטים שכתבתי והיו פזורים על הרצפה, על רקע אקורדים שחבר היה מנגן בגיטרה. הרמתי טקסט בזמן שהוא ניגן, והתחלתי לדקלם: ׳קרה לך שהתעוררת באמצע הלילה, הפרווה שלך ספוגה בזיעה..?׳ הוא טען שאני עושה לו חור בראש, אבל אני קלטתי שקורה משהו מיוחד, והקלטתי את זה. אחר כך, כשהקשבתי לזה, חשבתי לעצמי - לא יכול להיות שאתה מרים את הקול על גיטרה, וזה יותר טוב מכל הציורים שאתה עושה כבר שבע־עשרה שנה!

הפסקתי לצייר. העפתי את כל הקנבסים מהבית, חילקתי את הציורים ואת צבעי השמן, הפנדה, הפחם והאקריליק לחברים. הייתי שבור לב, אבל עם משהו גדול, חדש בראש - המוזיקה. וכעברה תקופה, ונרגעתי משברון הלב, התחלתי לגזור ולהדביק כמעט בעל כורחי, וככה הגעתי לעולם הזה, של הקולאז׳ים.״



יש מבחינתך קשר בין מוזיקה לעיצוב, מעבר לעקרונות הברורים מאליהם של קצב וקומפוזיציה?


״חד־משמעית. עם השנים הפכתי ליוצר מולטי־דיסציפלינרי בעל כורחי, וגם על זה יש אנשים שפותחים עיניים. כשהתחלתי להציג בתערוכות, אנשים היו מאד סקפטים בקשר לצד האמנותי שלי. כאילו - מה הסיכוי שהזמר הזה גם עושה אמנות טובה? והם גם צדקו, כי זה באמת נדיר.

אצלי העיסוק בשני המדיומים נובע מהשאיפה להשלים את החסר, כשאני מסיים להקליט תקליט חדש. בין אם זו עטיפת התקליט או יצירת הקליפ, הוויז׳ואל משמש כלי נוסף להעביר את הסיפור.״

תן לי דוגמה.

״ב׳גג׳, התקליט השני של ג׳ירפות, היה סיפור שהוא מיתולוגי כבר. כשסיימנו את ההקלטות, הזמנתי מסטודיו V.C (דני מגרלשווילי ונתי אוחיון) עיצוב לעטיפת התקליט. במשך שנה שלמה הם הציעו עשרות סקיצות, שהיו כמעט מושלמות, אבל לא הם ולא אני היינו לגמרי מרוצים מהן. שנה!.. ואז הצגתי תערוכת קולאז׳ים, אחת הראשונות שלי, במועדון ׳אברקסס׳ בתל־אביב. דני הגיע לתערוכה והיה די בשוק מהעבודות. ואז הוא פשוט הציע ׳למה שאתה לא תעצב את העטיפה?׳ אמרתי לו: ׳באמת?׳ והוא: ׳כן! תעשה אתה את העטיפה!׳. באותו הלילה נוצרו, בפרץ יצירתי עצום, כל הדימויים שמופיעים ב׳גג׳.״



״אני חושב שהדברים משלימים אחד את השני. כשאני עושה מוזיקה, עוברים לי ממש סרטים בראש. והעטיפה היא סוג של הקפאת סצינה מאחד הסרטים האלה. ואז אתה מגיע לקליפ, וגם הוא הזדמנות מבחינתי להמשיך את הסיפור. אני לא מתייחס לעטיפה ולקליפ כנטל, כמדיומים מקדמי מכירות ״הכרחיים״. בשבילי זו הזדמנות להשלים את החסר ולספר עוד, כי תמיד יש כל כך הרבה מה לספר, ולא תמיד אתה יכול להגיד הכל במוזיקה.


אחת הסיבות שאני אוהב שירה היא שבשירה אתה בונה מעין מרחב ׳יתדות׳, שביניהן יוּקם ה׳אוהל׳ אותו הצרכן הוא בעצם זה שמשלים: בין המילים, בין השורות, בין הצלילים - לצרכן האמנות יש את המקום לסיים את היצירה. אבל כדי שהוא יוכל לעשות את זה, אני שמח לתת עוד ועוד מהשפע הבלתי נגמר, באמצעות הויז׳ואל.


יצא לי לשתף פעולה עם אנשי מחול, עם יוצרי קולנוע וטלוויזיה. כל דבר כזה מאפשר להשלים את החסר, כי הסיפור הוא בלתי נגמר בעצם. כל דבר שאתה תביא, הוא רק קצה הקרחון. ומתחת יש תמיד קרחון עצום.״


ומה הסיפור מספר?


״כל פעם משהו אחר. ׳גג׳ למשל, סיפר על אדם שלא רק שגילה שהילדות שלו לא הייתה מושלמת, אלא שגם הנישואים והמשפחה שלו לא מושלמים; שהוא עצמו פגום לחלוטין, והוא מוצא את עצמו על הברכיים, מחכה כל הלילה להוכחה של שמש, ממתין לשמש שתחזור לזרוח. זה סיפור על כרוניקה של פרידה ידועה מראש, כקטליזטור להבנה שאתה צריך להפרד גם מהנרקסיזם שלך כילד. זה רק ׳גג׳ לצורך העניין, אבל הסיפורים לא נגמרים ותמיד יש עוד לספר.״



אז הוויז׳ואל מבחינתך הוא עוד מדיום שמשמש אותך לספר את הסיפור?


״לגמרי. אתה יודע, ב׳אפריקה שלי׳ הקלטנו 17 שירים, והתבקש שנעשה הופעת בכורה עם יציאתו. אני לא הרגשתי שנכון לעשות הופעה רגילה לאלבום כזה, שהוא מאד פלסטי במהותו, גם בקו המוזיקלי וגם במילות השירים, וכולל מעין סצנות קולנועיות. העדפתי לבנות קונספט ייחודי שהפך את 17 השירים ל־17 חדרים, כאשר בכל חדר קבוצה של אמנים ויוצרים מייצרת פרשנות לשיר מתוך האלבום. מה שנוצר היה מרחב מפתיע ומרגש של התרחשויות, שעד היום אנשים מדברים איתי עליו. בניגוד להופעה רגילה, זה היה אירוע שכל מי שהיה בתוכו הפך לחלק ממנו - כל האירוע הפך למעין מנוע להמשך ייצור השראה. וזאת דוגמה לעניין שההשראה לא נפסקת עם כתיבת או הקלטת השירים.״


בוא נדבר קצת על סדרת ה״כריכות״. בהקשר שלך כאיש של מילים, מפתיעה העובדה שכאן מדובר בעבודה מינימליסטית כל כך.


״נכון. בנוגע לסדרה הזו… אינני יכול להביע אותה במילים. אלה תבניות נוף דמיוניות. כאן אין מילים, אין ׳סיפור׳. זה צד שפחות מכירים בי. תראה, במהלך העבודה על הקולאז׳ים שגזרתי מספרים, הצטברו לי ערמות של כריכות ספרים. זיהיתי בהן יופי, אבל לא ידעתי עדיין מה אני רוצה לעשות איתן. ואז, יום אחד, נפל לי האסימון - שאני מסתכל על פּלֶטת הצבעים הכי יפה שראיתי בחיי. הפיגמנטים של הכריכות האלה הדהימו אותי… כצייר שאפתי לפיגמנטים האלה כל חיי. חיפשתי אותם, גם בנסיונות שעשיתי לערבב צבע עם שתן כמו אנדי וורהול, חומצות מהמטבח וחומרים נוספים, אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע לגוונים האלה. וכך, מתוך ההשתאות הזו, נוצרה הסידרה שקראתי לה ׳יציאה מן הבונקר׳.


זה זרק אותי לחוויה שלי כילד בן 5 וחצי בקליפורניה, בזמן שביקרתי עם ההורים בתערוכת רטרוספקטיבה של מארק רות׳קו, ויצאתי רותח מכעס על האמן שגנב לי את כל הרעיונות. לרות׳קו יש את האיכות החלומית, הטרנסנדנטלית הזו. אמא שלי שאלה אותי ׳למה אתה כועס?׳, ועניתי, ׳הוא גנב לי את כל הרעיונות׳. משהו בהפשטה הזו הרגיש לי, כשראיתי את העבודות כילד, שזה נלקח ממני. אבל מה שבאמת קרה זה שזיהיתי שם משהו ששייך לכולנו, ובמקום התרוממות הרוח שהיית מצפה שתתרחש, התעצבנתי. באמנות, להתעצבן זה דווקא סימן מצויין לזה שגם כשאתה לא נהנה, אתה נהנה. שזה משפיע עליך.״


גלעד כהנא. מתוך סדרת הכריכות


גלעד כהנא. מתוך סדרת הכריכות


גלעד כהנא. מתוך סדרת הכריכות


ומה היה העניין שלך עם מפות? אני מתכוון לסדרה ״גבולות בטוחים״.


״לאבא שלי היה אטלס ענק בבית, בגובה של מטר ומשהו, שאספתי אלי אחרי שהוא נפטר. ידעתי שיום אחד אני צריך לצלול לתוך האטלס הזה. יש לי אהבה גדולה למפות ובכלל לכל העניין הזה של חלוקת העולם על בסיס החלטות. את העבודות האלה עשיתי יחד עם אלעד קופלר.״

ספר קצת על תהליך העבודה על ״המזרח הקרוב״. זו עבודה מאד עדינה בעיני.


״זה פרפר. זה פרפר עדין ושברירי. היה כאן את דף הפתיחה הלבן עם הכיתוב ׳המזרח הקרוב׳ ומעברו השני את המפה של המזרח התיכון ובתוכו מדינת ישראל. חתכתי את הנייר בגבולות מפת ישראל. לפני שסיימתי את החיתוך הפכתי את המפה הזעירה באופן שאיפשר לי לראות אותה כשהיא מבודדת בתוך הרקע הלבן, ואז גם נוצר ה׳פרפר׳, שהוא בעצם ההכפלה של המפה עם החור שיצר החיתוך. זה יצא כל כך מושלם, ויצר את מה שאני קורא לו השבריריות המגוחכת הזו, זה חשף עד כמה אנחנו קטנים.

בקולאז׳ אחר מאותה הסדרה, גזרתי את מפת הארץ שלנו והקפתי אותה בים. כמו שתמיד רצו לזרוק אותנו לים… ׳מפת המצב עם הפסקת האש׳. אנחנו, אי.״

גלעד כהנא ואלעד קופלר. המזרח הקרוב, מתוך סדרת ״גבולות בטוחים״. צילום: טל סולומון ורדי


גלעד כהנא ואלעד קופלר. המזרח הקרוב, מתוך סדרת ״גבולות בטוחים״. צילום: טל סולומון ורדי


יש בזה משהו טוטאלי. יש שיגידו, אפילו אובססיבי.


״אני חושב שבעיקר במקומות כמו ישראל, מוציאים לפעמים את האנשים שמתעסקים בפרטים כאובססיביים־קומפולסיביים. אם אתה יוצא לרחוב לבוש ביותר מטישרט מזיע, אז ישר אתה ׳לא בסדר׳. לדעתי יש משהו שהוא לאו־דווקא אובססיבי בלהגיע לשלמות. לחתור אל השלמות דורש טוטאליות, וטוטאליות דורשת הקפדה. ולפעמים הקפדה, בעיקר בישראל, נחשבת טרחנית: מבקשים ממך לשחרר, מבקשים ממך לא להשתגע. לדעתי כן צריך להשתגע ולא צריך לשחרר. צריך להרפות רק ברגע שאתה שומע כזה ׳ביפ׳ קטן - כשהיצירה ׳מודיעה׳ לך שהיא הסתיימה.״


זאת ידיעה פנימית?


״בדיוק. אבל כשאתה אומר ׳פנימית׳ - אצלי זו כבר ידיעה אוניברסלית. השפע, שאותו אני מייחס לקולקטיב ולאו דווקא לעצמי, אני משמש לו רק ככלי. יש קולאז׳ים שאתה יוצר בכמה שניות והם יוצאים נהדר, ויש כאלה שאתה עובד עליהם שנה שלמה, עד שפתאום היצירה ׳מסתכלת׳ עליך במבט של ׳אל תיגע, סיימנו׳. האמת, זה לא ממש ברור לי אם היצירה ׳יוצרת את עצמה׳ או אם אני הוא זה שיוצר אותה.


יש משהו בקולאז׳יות, שהיא גם מאד מתאימה לתקופה. כשאתה לוקח משהו ותולש אותו מהקונטקסט שלו, אתה קודם כל משחרר אותו, ואז כשאתה מביא אותו לקונטקסט חדש, בעצם נוצר משהו אחר לחלוטין, וקשה להאמין כמה מהר זה קורה. הכל קורה במיידי. המשימה היא לזהות את ההקשרים ולהרשות לזה להוביל אותך למקומות אחרים.״