תוכן, חוויה, צורה: ענת ספרן על עצמאות יצירתית

עודכן ב: אוק 9

ענת ספרן היא בין הדמויות המשמעותיות בסצינת העיצוב הישראלית: יזמית ומנהלת אמנותית (פצ׳ה קוצ׳ה, שבוע העיצוב ירושלים), אוצרת (תערוכת סאונד במוזיאון העיצוב, פרויקט גנוזים, ועוד) ויוצרת.


ענת ספרן. צילום: דור קדמי


היי ענת! מהי עבודת העיצוב הישראלית ביותר לדעתך?


״אני בוחרת בתריסול כעבודת העיצוב הישראלית ביותר. התריסול, הֶלְחם מילים של תריס ובריסולי, שזה צלון בצרפתית - היה מין פטנט שנוצר כדי לאפשר סגירת מרפסות, וככה לענות על הצורך להרחיב את שטח הדירות בסוף שנות ה־50. את הפטנט הזה המציא מהנדס בניין בשם רם בן טל.״

מה עושה את עבודת העיצוב הזו ישראלית לדעתך?


״מבחינתי הוא מגלם בתוכו את אמנות הקומבינה, את מציאת הפתרונות היעילים - גם אם על חשבון אסתטיקה - שמותאמים לאקלים המקומי; ולאור התחזוקה הלקויה של רבים מהתריסולים, גם את הכיעור העירוני הישראלי כל כך.״


מה היחס האישי שלך לעיצוב הזה?


״יש לי יחסי אהבה־שנאה עם התריסולים. מצד אחד האפשרות לשליטה בכמות האור הנכנסת מייצרת, מעבר לנוחות, גם מופע של צללים יפים על הקירות בתוך הבית במיוחד בשעות אחר הצהריים כאשר השמש שוקעת.


מכיוון שכמעט כולנו גדלנו בבתים עם תריסולים, הם מזכירים לי את הילדות והתמימות של פעם, אבל גם את הסיוט של נקיון התריסים (במיוחד בפסח); את ימי החורף בהם הם היו סגורים לחלוטין ולפעמים כדורי ברד חזקים פערו בהם חורים; את ימות האביב בהם נפתחו לגמרי ולבית חדרו ריחות של פריחה ואת ימות הקיץ החמים בהם הסטנו אותם במהלך כל היום ביחס לתנועת השמש. התריסולים היו אלמנט מרכזי בבית כשכמעט כל הזמן נשמע הסאונד של טריקת הפלסטיק וחריקת המסילות.


מצד שני, זהו אלמנט מכוער, והדומיננטיות שלו במרחב העירוני הישראלי מסיבית: התריסולים חוסמים מרפסות, הם נשברים ונופלים ומייצרים מראה של פה עלוב וחסר שיניים, הם חושפים את העליבות וההזנחה, את חוסר המחשבה על אחידות ואסתטיקה בחזיתות. התריסולים הם חבריהם הטובים ביותר של המזגן החיצוני וחבלי הכביסה אשר יחד מייצרים את המופע העירוני הישראלי המושלם. כיום הם הולכים ונעלמים לטובת פתרונות אחרים - לא בהכרח נאים או יעילים יותר.״

איזה רפרנס ישראלי עבודת העיצוב הזו מרפררת לך?

״במהלך הקורונה יזמו חברי אנסמבל ׳כעת׳ פרויקט וידאו־ארט נפלא שנקרא 100 מטר, והזמינו כוריאוגרפים ורקדנים ליצור יצירת וידאו חדשה בביתם. אחת העבודות היפות והמרגשות ביותר היתה סרט בשם פרידה של טל קרונקופ. זו הייתה כוריאוגרפיה נפלאה של סבתהּ בת ה־92 של היוצרת, עם תריסי מרפסת ביתה אשר לאט לאט מאפשרים לחוץ לחדור אל הפנים, ומספרים בלי אף מילה, כמו חץ ישר ללב, מהי בדידות וזקנה.״


פְרִידָה של טל קרונקופ. תריסי מרפסת המאפשרים לחוץ לחדור אל הפנים


בתחילת דרכך המקצועית עיצבת את ה״פיתה־פוקט״, מוצר סוּפר־ישראלי בעצמו. תוכלי לספר על זה קצת?


״וואו. את זה עשיתי לפני משהו כמו 14 שנה. אני לא זוכרת לגמרי איך זה התחיל. עשיתי אז כל מיני דברים, חיפשתי ליצור איזה מוצר. ואז הרעיון לזה הופיע כמו הבלחה: הרי בפיתה מכניסים דברים, וגם בארנק… ואז פשוט עשיתי את זה.

המוצר נראה אמנם מאד פשוט, אבל התהליך היה ארוך: חיפשתי את הבד הנכון, והיכן להדפיס את דוגמת הפיתה, וכמובן למצוא את הפיתה הנכונה שתככב על הארנק. אני זוכרת שעשיתי מלא טסטים של צילומי פיתות והדפסים על בדים שונים. עוד אספקט שהיה צריך לפתור, ואכן נפתר יחסית מהר, היה היכן למקם את ה״חיתוך״, כלומר איפה למקם את הריצ׳רץ׳ על גבי ה׳פיתה׳. הפתרון היה למקם אותו בדיוק היכן שמוכרי פלאפל חותכים את הפיתה.״


ענת ספרן, פיתה־פוקט. הוציא מאנשים המון רגש


האם העובדה שלפני כן חיית מספר שנים בחו״ל ואז חזרת ארצה, תרמה להסתכלות החדשה על הישראליות, זו של הפיתה והפלאפל, כמקור השראה?


״אני לא חושבת שהיה לי אז קו מחשבה כזה. אולי בניתוח פוסט־מורטום אפשר להגיד כזה דבר. זה היה תהליך מאד טבעי עבורי, וזה בעיקר שעשע אותי מאד. הכל אז היה מאד פשוט וקליל.


התחלתי כאן, בארץ. בהתחלה ייצרתי ומכרתי אותם לבד, ולשמחתי אנשים מאד התלהבו מהם. במקביל התקיימה תערוכה בשם ׳עוצב בישראל׳ והפיתה־פוקט הוצגה שם, מה שיצר הדים והתרגשות סביבה. חוץ מזה שהוא היה מצחיק וחמוד, שמתי לב שהמוצר הוציא מאנשים המון רגש. היה שם כנראה איזה פיצוח שהרגיש מאד נכון ושאנשים ממש התחברו אליו.


אבל לא רק ישראלים קנו את הפיתה־פוקט. אחת החנויות שמכרתי דרכן הייתה חנות הבאוהאוס בדיזינגוף, אליה הגיעו הרבה תיירים שרכשו אותה. רוני כבסה, יזם ישראלי שחי ופועל בארה״ב ובאותה תקופה ניהל חברה לשיווק מוצרי עיצוב, ראה שם את המוצר. רוני יצר איתי קשר וביחד העברנו את הייצור לסין ופיתחנו ליין רחב של כ־20 מוצרים באותה הרוח, שנמכרו בעיקר בארה״ב. הם מאד הצליחו וכתוצאה מההצלחה קמו להם הרבה חיקויים לאורך השנים. לא מזמן, למשל, ראיתי בפייסבוק מרצ׳נדייז של ארנק פיתה באתר של גלרייה לעיצוב בקהיר (!).״



והיום, איפה את ממקמת את עצמך בסצינת העיצוב המקומי?


״המקומות שאני נמשכת אליהם הם די אמורפיים. חשוב לי אמנם שתהיה הצדקה לכל דבר, איזה ציר־מנחה, אבל נוח לי במקומות מעט מעורפלים, כאלה שהם לא ׳עיצוב׳ פרופר; כאלה שזולגים לכל מיני מחוזות ולמפגשים אחרים, בין אם זה טכנולוגיה, פרפורמנס, אמנות, מדע, אוכל, או כל דבר אחר. ככל שזה יותר בפריפריה של העניין, זה יותר מעניין מבחינתי.

בשבוע העיצוב ירושלים, לדוגמא, אנחנו מדברים הרבה באוצרות שלנו על שלושה יסודות שהם ״השילוש הקדוש״ שלנו - תוכן, חוויה וצורה. אז יש את התוכן, שנובע מהתימה של אותה שנה, והוא זה שמוביל; הצורה שהוא לובש, שסובבת בדרך כלל בעולמות העיצוב, אבל יכולה גם להתחבר לעוד עולמות; והאלמנט המאד מאד חשוב של החוויה, המפגש עם הקהל - האם יקרה משהו חדש, מרגש או מחכים, במפגש בין הפרוייקט לקהל, ואיך מייצרים משהו שעובד בחוויה הזו. אנחנו בוחנים כל דבר דרך שלוש הפריזמות האלה, ואני לגמרי יכולה להשליך את העקרונות האלה על כל שאר הדברים שאני עושה.״



התחלת כצלמת־יוצרת, הפכת למעצבת מוצר, משם ליזמית, לאוצרת, ולמנהלת אירועי תרבות גדולים. התחלת בשוליים וכיום את דמות מרכזית בסצנת העיצוב הישראלית. איך זה קרה בעצם?


״זה רק עניין של הגדרות. היה לי תמיד קשה לפעול תחת הגדרה אחת - למשל ׳אמנית׳, או ׳מעצבת׳. זה אף פעם לא הסתדר לי. בתקופה בה למדתי בצרפת, מאמצע עד סוף שנות ה־90, זה עדיין לא היה נפוץ להיות מולטי־דיסציפלינרי. היה מאד קשה לאנשים לקטלג אותי, ומהבחינה הזו הרגשתי שאני נאבקת בתפיסה הזו. המזל שלי היה שהאקדמיה בה למדתי, ה־Ecole Superieure des Arts Decoratifs בשטרסבורג מאד עודדה את הגישה שלי, אז לא ממש היה אכפת לי שלאחרים זה היה מוזר.


הלימודים שם היו מאד גמישים ופתוחים מבחינת האפשרויות. למשל לא היית צריך לבחור מסלול ספציפי, כמו שקורה לרוב כאן בארץ, שכל דיסציפלינה עיצובית נעולה בתוך ההגדרה שלה והסטודנט מתנהל בתוכנית מוכתבת מלמעלה, ורק בפרוייקט הגמר אומרים לך ׳תעשה מה שאתה רוצה׳ - כמעט בלי הכנה מוקדמת לעצמאות.


שם, הכל היה מעורבב. אתה כל הזמן עושה מה שאתה רוצה, והמוסד מאד עודד את עצמאות הסטודנטים ואת היזמות שלהם. מי שעשה התקדם, ומי שלא - נשאר מאחור. אם לא יזמת, אף אחד לא עשה את זה בשבילך. ובארץ המשכתי עם הווייב הזה, העניין של מעבר בין דיסציפלינות מתוך יוזמה אישית היה עבורי הכי טבעי בעולם. הרגשתי בתוכו בנוח.״


מה לימדה אותך התחלופה הזו של התפקידים, לאורך השנים?


״בראש ובראשונה זה לימד אותי לא לחכות. לא לחכות שמישהו יציע לך, לא לחכות שמישהו יקרא לך. אתה שואל את עצמך ׳מה מעניין אותי?׳, ואז הולך ומוצא את הדרכים לעשות את זה.


הדבר השני שלמדתי הוא היכולת לעבוד עם עוד אנשים. העבודה בצוות היא מקום שהרבה יותר נוח לי בתוכו עם השנים. הרי לא הגעתי משם - התחלתי בלימודי אמנות, עם התפיסה של האמן היחיד שעובד לבד בסטודיו ועושה את הדבר שלו. לעומתם, האוצרות והניהול מתקיימים בעבודת צוות, עם עוד אנשים מוכשרים מכל מיני תחומים. ואז אתה מבין שלתהליך היצירתי יש אינסוף אפשרויות ולא רק אחת. התהליך הזה, שהוביל אותי לעבודה משותפת, מבחינתי זו דרך אל־חזור. אני כבר לא יכולה לחזור לעבודה יחידנית.


פתאום גיליתי שאני יכולה ליזום איזה רעיון, ואז להתחיל להתחבר לעוד אנשים כדי להוציא אותו לפועל. ובגלל שהם אנשים שונים ממך אז הרעיון הזה מתחיל לקבל צורות שונות ולהתפתח לכל מיני כיוונים חדשים. והתהליך הזה הוא כבר יצירתי בפני עצמו, עוד לפני התוצר אפילו. קונספט רעיוני שהופך להיות דבר מוחשי, ובדרך עובר הרבה תהפוכות בזכות האנשים שמעורבים בתהליך, כמו חיים שנוצרים באופן מאד אורגני וחפשי, ולא לינארי ומקובע.״


צוות שבוע העיצוב ירושלים. מימין לשמאל: מרסל תהילה ביטון, טל ארז, קארין שבתאי, רן וולף, ענת ספרן, איתמר מבורך, סמדר צוק, יעל הרשקוביץ. צילום: דור קדמי


כאוצרת וכמנהלת אמנותית, מה לדעתך ההבדלים בין הארץ ובין חו״ל בתחום התרבות?


״תראה, לעשות תרבות זה קשה, בכל מקום בעולם. ואולי כאן זה קצת יותר קשה, מכל מיני סיבות. לכן, מי שעושים בארץ תרבות למרות הקושי, עושים את זה מתוך צורך קיומי עמוק. אנשים יוצרים כאן תרבות כמו שהם זקוקים לחמצן, ואנשים צורכים תרבות כמו שהם זקוקים לחמצן. מבחינת העושים והחווים כאחד, לא מדובר במותרות, אלא בצורך לנשום אויר רענן. יש משהו באנרגיה הזו שהוא מאד מיוחד.


זה מביא יצירה ממקומות מאד עמוקים, יצריים וחזקים. כשאתה מסתכל על מקומות אחרים, אולי מעט יותר נינוחים, שיש בהם רווחה יחסית גבוהה יותר, לא הכל נוצר ממקומות כאלה, ולא הכל נוצר מצורך כמעט קיומי כמו שכאן.


מצד שני יש כאן עדיין סגירות מסויימת לגבי מה שקורה בעולם, וחסך גדול של תקשורת אל מה שקורה בחוץ ומהחוץ אל מה שקורה בארץ. גם בעידן של אמצעי המידע הנוכחיים, יש סגירות תודעתית שקיימת לא רק בעולם התרבותי, אלא בכלל בזהות הישראלית. מעטים מתעניינים במה שקורה במקום אחר, מכיוון שממילא אנחנו עסוקים בבעיות הרות הגורל שלנו. ובשעה שבעולם עוסקים בנושאים עכשויים כמו הנושא האקולוגי למשל, אנחנו ממשיכים להתנהג כאילו זה לא נוגע לנו אלא רק לסקנדינביה או שווייצריה, ונשארים קצת מאחורה, תקועים בתוך עצמנו יותר מדי. דרושה לנו לדעתי איזו פתיחות הרבה יותר גדולה לעולם - גם לדעת יותר מה קורה, וגם להגיב לזה יותר.״


ענת ספרן ואיתי מאוטנר מנחים את אירוע הפצ׳ה קוצ׳ה. צילום: חיים יפים ברבלט

הקולקטיב הוא מגזין תרבות ועיצוב שמאמין שיש דבר כזה - עיצוב ישראלי. 

כאן, יוצרות ויוצרים בולטים, נשות ואנשי תרבות ישראליים מדברים על עיצוב ישראלי וגם על עיצוב בינלאומי איקוני; על אמנות, אנימציה ואיור ישראלי; ובכלל על החיים. 

שיתופים, פירגונים, מיילים למערכת המגזין, תגובות והצעות לשיתופי פעולה - יתקבלו בשמחה! 

ליצירת קשר ולפרטים נוספים – כתבו אלינו

מגזין הקולקטיב הישראלי © כל הזכויות שמורות

עורכים: פרופ׳ עודד עזר,  יקיר מרדכי

 

המגזין מתפרסם בחסות בית הפונטים הישראלי עזר טייפ האוס

 

פונט הטקסט: עזר אקטואל

עיקבו אחרינו באינסטגרם ובפייסבוק