גודש דיגיטלי: טל סולומון ורדי על אימרסיב דיזיין, כתיבה, ופחד באקדמיות לעיצוב

טל סולומון ורדי, ביומיום מעצב UX, הוא גם עיתונאי, יזם, ועורך מגזין העיצוב המקוון Uncoated שמגדיר את עצמו כ׳מגזין עיצוב קיצוני ובומבסטי׳

טל סולומון ורדי. צילום: Uncoated

היי טל! לאחרונה ביקרת בלונדון, ויצא לי לקרוא פוסטים נרגשים שכתבת על תערוכה מאד ספציפית שם. באיזו תערוכה מדובר? ומה היה שם שריגש אותך כל כך?

״זו היתה תערוכה של עבודות אימרסיב דיזיין, ברמה אחרת לגמרי. אני לא ראיתי דבר כזה קודם. לתערוכה, שמוצגת בימים אלה בגלריית 180 Studios בלונדון, קוראים LUX immersive art installation, והיא כוללת 13 מיצבים בקנה מידה גדול שנוצרו על ידי 12 אמנים וקולקטיבים בולטים בתחום - ביניהם אמנית הבמות Es Devlin, סטודיו Morando, הקולקטיב A'strict, סטודיו iart משווייץ, ועוד. נראה לי שהעולם הולך לכיוון הזה בקצב מהיר; לישראל זה עדיין לא ממש הגיע.

את העבודה שהכי ריגשה אותי בתערוכה יצרו חברי הקולקטיב הקוריאני A'strict, שיוצרים פרוייקטי אימרסיב בהיקפים מאד גדולים. הם ׳גנבו׳ מיאיוי קוסאמה את השימוש במראות עצומות ושיכפלו בעזרתן דימוי של גלים נשברים שוב ושוב, מה שייצר תחושה של קווי חוף עצומים מסביבך. הוצפתי פיזית ורגשית מהגודש ומהעוצמה של העבודה הספציפית הזו, ואפילו הזלתי דמעה. לקח לי דקות ארוכות להרגע.

כשאתה מגיע לְתערוכה, אתה רוצה לחוות. בארץ זה קצת קשה להתמסר לחוויה כשמבקרים אחרים מדברים בטלפון לידך; בלונדון המבקרים בתערוכה כיבדו את המעמד. גם התנאים הטכניים היו ברמה מאד מאד גבוהה. LG מימנו את התערוכה הזו בנדיבות ותרמו את מסכי הענק האיכותיים. כל החיבור הזה של גוף אולטרה־קפיטליסטי שמשקיע כל כך הרבה כסף באמנות… זה מדהים בעיני. בזכות הרמה הטכנית הגבוהה יכולת ממש להתמסר לזה, שלא כמו בישראל, לדוגמה בתערוכת קוסאמה שמבחינתי נראית כמו סיוט אוצרותי.״

׳חוף כוכבים׳ מאת קולקטיב A'strict בתערוכת ׳לוּקס׳

גלרית 180 Studios בלונדון. 13 מיצבים שנוצרו על ידי 12 אמנים וקולקטיבים

איך אתה מסביר לאנשים שאינם מהתחום מה זה בעצם ה׳אימרסיב׳ הזה?

״אם במוזיאון המסורתי קיים גבול, פיזי או מדומיין, שמפריד בין הקהל ובין עבודת האמנות ומונע ממנו לגעת בה - באימרסיב הקהל מוצא את עצמו בתוך העבודה ממש. אתה נכנס לחוויה טוטאלית, שעוטפת אותך מכל העברים, וכאן הכח האדיר של הז׳אנר הזה.

אימרסיב דיזיין הוא תחום נושא בשורה מבחינתי. זה כבר חמש שנים שאני עוקב אחריו, וזו הפעם הראשונה שמוצגת תערוכה קבוצתית של אימרסיב בהיקף גדול כזה. זה ממש בחיתולים, אבל עוד ידובר על זה הרבה.

הגיבור הבכיר של התחום הוא Refik Anadol, שעוסק באמנות אימרסיבית שהיא גם גנרטיבית: הוא מגדיר אלגוריתם כלשהו ומריץ אותו על יצירה קלאסית מתולדות האמנות.

יוצרת בולטת נוספת, שגם הציגה בתערוכה, היא Es Devlin - במקור מעצבת במות שנכנסה חזק לתחום. דוולין מושפעת מאד מ־James Turrell, שמבחינתי מהווה מעין אב קדום של האימרסיב בעבודותיו שהשתמשו באור כחומר שמקיף אותך, אבל אצלה זה מעורב כבר במסרים ובעיצוב סאונד.״

מה קורה בארץ בסיפור הזה?

״בישראל מעטים עוסקים בנושא, אם בכלל. יש את טל רוזנר, מעצב, אמן ויוצר סרטים‫‫, שמתגורר בחו״ל ויוצר אמנות דיגיטלית מרשימה למופעים, אבל פחות עוסק באימרסיב ממש; יש אמני VJ מסורתיים שעדיין לא עשו את הקפיצה; ויש ניצנים של פרוייקטי גמר סטודנטיאליים, כמו ׳Immersive ZEN׳ של יעל טל שאתה היית המנחה שלה, במכון הטכנולוגי חולון‬״.

מה צריך לקרות כדי שתחום האימרסיב ייכנס גם כאן למיינסטרים?

״אני רוצה להאמין שתערוכת הרטרוספקטיבה של יאיוי קוסאמה שמוצגת עכשיו במוזיאון תל־אביב תשנה את המצב לטובה. התערוכה הזו פונה לקהלים חוצי־דורות, ויכול להיות שהיא תשפיע על דור עתידי של יוצרים, שהיום הם הילדים שמגיעים עם הוריהם לראות אותה.״

רפיק אנדול. עבודות גנרטיביות שמבוססות על יצירה קלאסית מתולדות האמנות

יעל טל, Immersive ZEN, פרויקט גמר בהנחיית פרופ׳ עודד עזר, המכון הטכנולוגי חולון

בוא נדבר על הפעילות שלך כמעצב שגם כותב על עיצוב. האם יש יחסי גומלין בין הכתיבה לעבודה המקצועית שלך?

״שני הדברים משלימים האחד את השני. אני אמנם מעצב שפועל בעולמות הסייבר, שזה הכי עיצוב קלישאתי של מסכי כפתורים... זה הצד ה׳סאחי׳ שלי; אבל זה לא מונע ממני לנסות ולהכניס לשם אלמנטים מעולמות האוונגרד, אותם אני פוגש בכתיבה שלי״.

מה מיוחד במגזין שייסדת?

״יש לי איזשהו רעב לתת ׳בעיטה׳ לשדה העיצוב בארץ, ו־Uncoated הוקם קודם כל בשביל לעשות את זה. הכתיבה שלי מאד אמוציונלית, קצת ׳גונזו׳. מי שקורא רק את הכותרות חושב שמדובר בהארדקור, ומי שנכנס פנימה לכתבות מבין שיש שם הרבה אמפתיה לשדה. זה בולט בעיקר בכתבות על תערוכות הבוגרים של האקדמיות לעיצוב״.

מצד אחד, הטאגליין של המגזין הוא ׳מגזין עיצוב קיצוני׳. מצד שני, ראיינת יוצרים חביבים כמו גרי גולדשטיין, מרב סולומון ושני חבר׳ה נחמדים שבונים גיטרות, ואתה מפרסם שם רשימת מעצבים שמחפשים עבודה. מה בדיוק קיצוני במגזין הזה?

״הקיצוניות מתבטאת בעיקר בעובדה שהמגזין מעז לבקר את התחום. כיום יש ׳אסופת קשרים׳ בין העיתונות שמסקרת את תחום העיצוב, הממסד האקדמי, והדמויות הבולטות בשדה העיצוב, תמיד אותן הדמויות. ואני אומר באמצעות המגזין: ׳אם כולם אומרים בקול אחיד שמשהו מסויים ׳מעולה׳, אולי זה לא כל כך מעולה?׳. זה לא שאני אומר את זה בקטע מתריס; אני משתדל תמיד להיות מנומק. המטרה שלי היא לא לפרק מוסדות תרבות, אלא לשאול ׳למה זה ככה בעצם?׳״.

שער מגזין Uncoated. אם כולם אומרים בקול אחיד שמשהו ׳מעולה׳, אולי זה לא כל כך מעולה?

למה אתה מדגיש בדף האודות את העובדה שאתה ׳לא מפחד לבקר את התחום׳? יש פחד לבקר את תחום העיצוב בארץ?

״כן. בטח שיש פחד. יש דמויות מאד חזקות בשדה, שפועלות בתוך האקדמיה ובאותו הזמן גם מקושרות לגופי שלטון מקומיים, למוסדות תרבות מרכזיים, ולכלי התקשורת. בוא נאמר שלא כדאי לך להסתבך איתן כי זה עלול לסגור לך דלתות שאולי תרצה שישארו פתוחות עבורך.״

ואתה עצמך לא מפחד שתיסגרנה לך דלתות? שאולי לא תקבל הזמנה ללמד באחת האקדמיות?

״לא דחוף לי ללמד באקדמיה. מבחינתי יש בעיה בדרך שבה מלמדים עיצוב בישראל. באקדמיות לעיצוב בארץ יש פחד. חד משמעית. בחלק מהן יש אווירה של השתלחות של מרצים בסטודנטים, דרמטיוּת יתר ועומס קורסים מיותר. כל זה בשעה שההוראה בחו״ל מנוהלת באווירה אחרת לגמרי, רגועה, עם הרבה יותר דגש על התהליך המחקרי מאשר על הריצה לתוצר הסופי.

הגישה הישראלית להוראת עיצוב גורמת ללחץ אצל הסטודנטים שמתבטא בקריסה של רבים מהם, בהעתקות מאינסטגרם ופִּינטרסט, וגם בפריסה מוגזמת של הלימודים להשלמת קורסים שלא הצלחת בהם בשל הלחץ. האם ככה לימודי העיצוב צריכים להיראות? אני לא חושב. לדעתי על ראשי המחלקות מכל המוסדות שמלמדים עיצוב לשבת יחד ולהטיל ספק בגישה הנהוגה בישראל, שלתחושתי אינה נכונה ואין לה סיבה אמיתית.״

טל סולומון ורדי: איך לא להיכשל בפרויקט גמר?