יובל סער הוא מעצב, אוצר, יזם, מרצה ועיתונאי; העורך הראשי והמייסד של מגזין העיצוב והאמנות המקוון פורטפוליו; האוצר והמייסד של שבוע האיור של תל אביב; והאוצר הראשי של הביאנלה לאומנויות ועיצוב תל אביב 2020 במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
יובל סער. צילום: מירב בן לולו
היי יובל! תגיד, כשהעולם חושב על עיצוב ישראלי, על מה לדעתך הוא חושב?
״תרשה לי לפקפק בהנחה המובלעת בשאלה שלך. העולם לא חושב על עיצוב ישראלי; אין לו מושג מה זה ישראל, אין לו מושג על תל־אביב, ואין לו מושג מה זה עיצוב ישראלי. יש סיכוי שבהקשר הישראלי העולם חושב על הייטק, לא על עיצוב.
בסצינה של הביאנלות הבינלאומיות לעיצוב והתערוכות במוזיאוני העיצוב בעולם, מבחינת העולם אנחנו ׳עוד׳ מדינה שעושה דברים, שחלקם תקועים עדיין בגישת ׳דלות החומר׳, ושחלקם האחר מזוהים כעדכניים יותר ופועלים בעיקר בחו״ל, כדוגמת עומר פולק ,Raw Edges, רון ארד, Bakery, או רון גלעד. המנעד מאד רחב, ואני לא חושב שמישהו יכול לשים את האצבע על מאפיינים ברורים של עיצוב ישראלי. ברובד של האקדמיה, אפשר לומר שיש לגופים בעולם היכרות מסויימת עם שמות של מרצים ומוסדות ישראליים כמו בצלאל, חולון ושנקר.
האמת היא שפחות מעניין אותי איך ואם העולם רואה את סצינת העיצוב הישראלית. מה שכן, אני שם לב שכשאנשי עיצוב בינלאומיים מדברים איתי, תמיד נשלף איזשהו שם ישראלי בשיחה - מוזיאון העיצוב בחולון, אקדמיה מקומית כזו או אחרת, מעצב כזה או אחר - ובדרך כלל הקונוטציות חיוביות. וכן, יש עבודות של מעצבים ישראלים שבולטות מזמן לזמן. אבל זה לא שיש לנו איזו מסורת כדוגמת העיצוב האיטלקי בשנות השישים, שכולם יודעים על מה מדובר. לא הוצאנו החוצה מסורת כזו.״
כלומר לדעתך יש מסורת מקומית שלא הצליחה לעשות לעצמה שם בעולם, או שאין בכלל דבר כזה?
״בטוח שיש לנו. היה פה עיצוב, היו כאן אנשים שעשו דברים טובים יותר או טובים פחות. היתה תעשיה, בין אם תעשית ריהוט או טקסטיל, אופנה או עיצוב גרפי מקומיים. לדוגמא, כובע הטמבל המיתולוגי של אתא נמצא היום במוזיאון לאמנות מודרנית, ה־MoMA. אבל למעט חריגים בודדים, רוב רובה של העשייה הזו נשארה בתחומי ישראל, ולא יצאה החוצה לעולם.״
סטודיו Raw Edges, ׳הורה׳. מהשמות הישראליים היותר מוכרים
יש דוגמאות לעיצוב ישראלי שהציע אלטרנטיבה, או אופציה אלטרנטיבית, למה שמתרחש בעולם בדומה למה שהציעו בזמנו עיצוב שווייצרי, עיצוב שהגיע מדרום־אמריקה או עיצוב איראני?
״מה זאת אומרת ׳אלטרנטיבה למה שקורה בעולם׳? משהו שמזוהה כ׳משלנו׳? יש לי שמינית בעיה עם המילה ׳אלטרנטיבה׳, כי היא מניחה שיש משהו שהוא ׳הדבר׳ וכל השאר הוא לא. אבל כן, עיצוב ישראלי מציע אופציה אלטרנטיבית כלשהי. אצלנו השפה תמיד תייצר משהו קצת אחר. נוח לנו בעברית, וכנראה לעד יהיה לנו נוח יותר בעברית. ברור למשל שמי שעוסק בעיצוב טיפוגרפי ובאות העברית, מציע באופן אוטומטי אופציה אלטרנטיבית לעולם. אבל גם בעבודות עיצוב מוצר, טקסטיל, נייר, קרמיקה, וכיוצא בזה - ישנן תימות שייחודיות למקום ורלוונטיות למה שקורה כאן.
בסופו של דבר, הפרוייקטים שמעניינים אותי וזכורים לי יותר הם הפרוייקטים שמתייחסים לסביבתו של היוצר, ובמקרה שלנו מדובר בסביבה הישראלית - ברחוב, בעיר, בשכונה ובמדינה.
אלו הפרוייקטים שיש בהם מבחינתי הכי הרבה עומק, מחקר ועניין. זה מה שהופך בסופו של דבר את האדם למעניין: מי אתה; מאיפה הגעת; ומה אתה מציע, שאף אחד אחר בעולם לא יכול להציע."
"כשמדברים על עיצוב, או על יצירה בכלל, אפשר לדבר על התוצר, ואפשר לדבר על התהליך. ובהקשר הזה קל להצביע על ׳אופי ישראלי׳ - אנחנו ׳מעגלים פינות׳; לא מקבלים ׳לא׳ כתשובה סופית; אנחנו לא מנומסים - והדברים האלה מאפיינים גם את התהליך המקומי, גם אם התוצר הסופי נראה כאילו יצרו אותו בהולנד או בברזיל. כלומר דרך הפעולה ודרך החשיבה הייחודיים, הן חלק מהמאפיינים של העיצוב והיצירה בישראל.
אנחנו כישראלים מציעים לעולם את סך החוויות וההיסטוריה והמשקעים שלנו. אנחנו חברה שחיה בהיעדר גבולות מוסכמים למשל וזה משפיע על העיצוב שלנו. אנחנו חברה הטרוגנית ומורכבת, מרובת תרבויות ועדות, וגם זה משפיע על העיצוב שלנו, ועל מה שהוא מציע. אנחנו חברה שמאלתרת, שמוצאת פתרונות, שמכופפת את הכללים - וגם זה משפיע על העיצוב שלנו. אנחנו מציעים עשייה בלתי פוסקת, גם אם התנאים לא אידיאליים וגם אם הדברים לא יוצאים מושלמים או מדוייקים בנוסח השווייצרי.״
עומר פולק, ׳LaZuz׳. אופציה אלטרנטיבית למה שקורה בעולם
האם התהליך האופייני שאתה מדבר עליו בא לידי ביטוי בתוצר עצמו?
״השאלה היא באיזה פרודקט מדובר. בסצינת ההייטק המקומית למשל, שתלויה ברובה הגדול במעצבים ישראליים, התהליך כן מניב תוצר שונה מבמקומות אחרים, שגם זוכה לתשומת לב עולמית; גם בשדה האיור יש הצלחה גדולה למאיירים ישראליים בתחרויות בינלאומיות.
בשני המקרים האלה, זה קורה גם בזכות האיכות הגבוהה של ההוראה באקדמיות לעיצוב בארץ. צריך לזכור שבאקדמיות הישראליות מלמדים מרצים שהם בעצמם אנשי מקצוע מעולים. זה מצב שלא תמיד מתקיים במדינות אחרות, בהן ניתן להתפרנס מהוראה אקדמית בלבד, ובעצם להתרחק מהפרקטיקה. כאן, ההכרח לשלב הוראה ופרקטיקה מוליד רמה אקדמית מאד גבוהה והישגים יוצאי דופן. כל סטודנט ישראלי שנסע אי־פעם לחילופי סטודנטים בחו״ל חווה את הפער הזה ברמה, כאילו הגיע לקייטנה.״
האם עיצוב ישראלי יוכל להגיע לגבהים שאליהם מגיע ההייטק הישראלי?
״אנחנו עוד לא שם, אבל אולי בהדרגה זה יקרה. אני אופטימי. עיצוב אמנם עדיין נתפס בחלק גדול מהמקומות - מהקהל הרחב ועד למקבלי ההחלטות - כקישוט, ולא כחלק מהותי מהעסק, והרבה פעמים משאירים אותו לסוף התהליך. אבל בהדרגה מחלחלת ההבנה שיש לעיצוב חלק משמעותי במוצר, ואתה רואה יותר ויותר מעצבים יושבים בפגישות הנהלה ומשתתפים בתהליכי קביעת מדיניות. זה קורה עכשיו ובוודאי יקרין בעתיד גם על סקטורים אחרים.
זה תהליך אל־חזור. כל מי שמבין מה עיצוב יכול לתת למוצר, לחנות, לחברה - לא יוכל לוותר על זה יותר, וישאף לשלב חשיבה עיצובית כבר בתחילת התהליך, ולא רק בסופו.״
הביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל. אוצר ראשי: יובל סער. צילום: הדר סייפן
הביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל. אוצר ראשי: יובל סער. צילום: הדר סייפן
מהי עבודת העיצוב הישראלית ביותר לדעתך?
״לפני חמש שנים, ביולי 2016, נחתתי בשדה התעופה בן־גוריון אחרי חופשה קצרה. כשהגעתי לעמדות ביקורת הדרכונים הממוחשבות, על אחת מהן הונח כיסא כתר פלסטיק הפוך, שחסם את המסך ומנע את השימוש בעמדה, למרות שהמסך שלה עבד. המטרה הייתה ברורה: לסמן לנוחתים שהעמדה לא תקינה ושעליהם לפנות לעמדות הנוספות כדי להשלים את ביקורת הדרכונים.״
מי יצר/ה אותה? מתי? ובאיזה קונטקסט?
״אין לי מושג מי החליט להשתמש בכיסא (אני יכול להניח שמדובר באחד מעובדי השדה), אבל אפשר היה כמובן לנקוט בפעולה אחרת: לנתק אותה מהחשמל על מנת להחשיך את המסך; להפעיל הודאת שגיאה אוטומטית במספר שפות; להדביק דף שכתוב עליו סגור, מקולקל, לא עובד; וכן הלאה. אבל לא, מה יותר פשוט מלקחת בשלוש וחצי לפנות בוקר כיסא כתר פלסטיק - אייקון עיצוב ישראלי ידוע - להפוך אותו, ולשים אותו על מכונת ביקורת הדרכונים (כמו שאנחנו רגילים לעשות עם הכיסאות בבית לפני הספונג׳ה). אפקטיבי יותר מכל שלט או הודעת שגיאה.״
כיסא כתר־פלסטיק ההפוך: אפקטיבי יותר מכל שלט או הודעת שגיאה. צילום: יובל סער
מה עושה את ״עבודת העיצוב״ הזו ישראלית לדעתך?
״אני זוכר שבן הזוג שלי לא הבין למה לעזאזל אני מתעכב מול הדבר הזה, באמצע בלילה, מוציא את הטלפון ומצלם כיסא הפוך. הוא לא מצא בזה עניין (וגם רצה להמשיך למסוע המזוודות), אבל אני ידעתי שאני חייב לצלם אותה, את הרגע הישראלי האולטימטיבי הזה של אלתור, של דלות החומר, של פרטאצ׳, של חוסר אלגנטיות משווע, של עבודת העיצוב הישראלית האולטימטיבית.״
מה היחס האישי שלך לעבודה זו?
״אני חוזר אל התמונה הזו שוב ושוב. למרות שעברו מאז חמש שנים לא מחקתי אותה מהטלפון שלי, והיא מלווה אותי מאז.
שנתיים לאחר מכן הפכתי את הדימוי הזה לסמל המדינה, בתערוכה ׳490 קנים׳ שאצר נדב ברקן, כחלק מאשכול התערוכות ״לחן עממי״ שאצרתי בבית האמנים לרגל 70 שנה לישראל. לרגל התערוכה פנה ברקן ל־70 מעצבים גרפיים וביקש מהם להציג את הפרשנות שלהם למנורת שבעת הקנים, ולי היה ברור מהרגע הראשון מה תהיה המנורה שלי. אחרי הכל, מה יותר ישראלי מזה?״
כיסא כתר־פלסטיק הפוך כפראפרזה למנורת הקנים בסמל המדינה. עיצוב: יובל סער