עכבר בארון קבורה ושמלות נשף: מיה דבש בין וינה לחולון

מיה דבש היא האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון. בימים אלה היא כותבת את הדוקטורט שלה בנושא ההיסטוריה של מוזיאוני העיצוב

מיה דבש. צילום: שרון דרעי, באדיבות מוזיאון העיצוב חולון

היי מיה! מה היא התערוכה הטובה ביותר שיצא לך לראות בשנים האחרונות?

״מבחינתי זו התערוכה המאד מיוחדת שהוצגה ב־2012 באשכול מוזיאונים היסטוריים בוינה ונקראה, בתרגום חופשי, ׳מומיה של עכבר בארון קבורה ואוצרות אחרים׳. את התערוכה אצרו הבמאי וס אנדרסן (׳מלון גרנד בודפשט׳, ׳משפחת טננבאום׳ ועוד) ובת זוגו, האמנית ג׳ומאן מאלוף, והיא הורכבה מפריטים שהוא מצא במרתפי האוסף שלהם.

בתערוכה הזו מעניינים כמה דברים. קודם כל מי שאצרו אותה כאמור אינם אוצרים מקצועיים, ובמיוחד אנדרסון - אדם שהגיע מקולנוע. וזה עניין שמרתק אותי מאד, תערוכות שנאצרות בידי מי שאינו מהתחום. שנית, פריטי התערוכה נלקחו מתוך אוספי המוזיאון, שכוללים למעלה מארבעה וחצי מיליון פריטים שמכסים 5,000 שנות יצירה אנושית (!). מתוכם הוא בחר כ־400 אובייקטים.״

מומיה של עכבר בארון קבורה ואוצרות אחרים, התערוכה במוזיאון האמנות ההיסטורית של וינה

״לאצור תערוכה מתוך אוסף זו עבודה מאד קשה, מכיוון שכאשר האוצר בא לייצר את הנארטיב לתערוכה אין לו אפשרות ללקט עבודות מבחוץ, והוא מוגבל לפריטים הקיימים בלבד. מה שריתק אותי היה האופן שבו הוא מיין את האובייקטים האלו ויצר מהם היררכיות חדשות לגמרי. אפשר לראות את זה כבר בשם התערוכה ומה שעמד מאחוריו: אחד המוצגים המרכזיים היה ארון קבורה מצרי זעיר, שנבנה עבור עכבר מפוחלץ. האובייקט הזה נמצא באוסף המוזיאון שנים רבות אבל אף אחד מאוצרי המוזיאון לא טרח להציג אותו וכנראה שאפילו לא היו מודעים לקיומו. אנדרסון העלה את המוצג הזה ממרתפי המוזיאון, נתן לו מקום וגם יצר סביבו את הסיפור.״

״כאמור, אנדרסון אצר את התערוכה ביחד עם בת זוגו ג׳ומאן מאלוף, בעצמה תסריטאית, שהכניסה את המימד הסיפורי לתהליך האוצרותי. הבחירה לאצור תערוכה מונומנטלית כזו במיונים וקטגוריות לא קלאסיות - למשל כרונולוגיות או ז׳אנריסטיות - אלא מפתיעות ולא שגרתיות - למשל לפי צבעים, חומרים, או מאפיינים גופניים; אפילו את המיכלים שבתוכם מאחסנים את האובייקטים בארכיון הם הציגו, מה שאוצרים כמעט ולא עשו קודם לכן.

התערוכה הזו היתה מאד מרעישה ומכוננת עבורי בעיקר בגלל האופן המרענן והמפתיע שבו אנדרסון ומאלוף התייחסו לפסלים, לציורים ולפריטי העיצוב שהציגו. הם חזרו לגישת ׳חדר הפלאות׳ (Wunderkammer או Cabinet of curiosities) מתקופת הרנסאנס, עם הגישה הכאוטית־יחסית, ה׳מטורפת׳, של אופן מיון המוצגים. בחוויה שלי היתה מן תחושה של ׳וואו, אפשר לעשות גם כאלה תערוכות׳.״

תחריט מאת פרנטה אימפרטו (1599). הציור הראשון שתיאר חדר פלאות

הטריילר שהכין אנדרסון עבור התערוכה. כאוטיות וחלוקה מפתיעה

אפרופו כאוס וטירוף, בואי נחזור רגע לארץ. מה היא לדעתך תערוכת העיצוב הטובה ביותר שנעשתה בארץ, שלא את אצרת?

״אני חושבת שאחזור אחורה לתערוכה האחרונה שאצר אלכס וורד במוזיאון ישראל ב־2011, ׳חוקרים במופלא: גישות חדשות בעיצוב׳, שבה עסק בסוג החדש (דאז) של שיתופי פעולה המחברים בין תחומים שונים כמו עיצוב, מדע וביולוגיה. מה שהיה מדהים ומרגש בעיני היתה היכולת שלו להסתכל קדימה ולשרטט את הלכי הרוח העתידיים של התחום. זה אחד הדברים שמאד קשה לעשות בתחום שלנו.״

ג׳וליוס פופ, Bit Fall. בין העבודות שהוצגו בתערוכה שאצר אלכס וורד במוזיאון ישראל, 2011

מה שמביא לתהיה, האם מוזיאון לעיצוב רק ׳מסכם׳ מגמות תרבותיות־חזותיות, או שיש לו יכולת אמיתית לקבוע אג׳נדה, להטות את הזרם במציאות העיצובית שמחוצה לו?

״אני מאמינה בכוח הפוליטי של תערוכות, כיוון שבסופו של דבר אתה קובע עמדה בעצם הצגתה של תערוכה, וזה נושא מרכזי בדוקטורט שאני כותבת עכשיו, אבל אני לא מתיימרת להגיד שמוזיאון העיצוב חולון השפיע או משפיע בפועל על כיוונים עתידיים של עיצוב ישראלי בעקבות תערוכה שהצגנו.

עם זאת, אנחנו כאן בחולון רוצים להאמין שהתערוכה ׳אקסטרים׳ שהצגנו ב־2019 ושעסקה במצבי קיצון הקדימה את זמנה, לא רק מכיוון שזמן קצר לאחר פתיחתה באה מגפת הקורונה שהעצימה והאיצה תהליכים ומה שהיה בגדר תיאוריה הפך בן רגע למציאות שאפילו לא שיערנו, אלא גם בכך שהצלחנו לשנות משהו בהסתכלות של הקהל על עיצוב, מתחום שאינו רק משרת מטרה תעשייתית, אלא גם מסוגל להצביע על המציאות באופן ביקורתי.

דוגמה קלאסית לעניין הזה, מחוץ לישראל, היא התערוכה Machine Art׳ שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ה־MoMA, בשנת 1934, ולמעשה פתחה את המחלקה לעיצוב שם. התערוכה הזו היתה חשובה מכיוון שהיא הציגה עיצוב בחלל לבן (המוזיאון כמרחב תצוגה ניטרלי, ׳הקוביה הלבנה׳) כאילו הוא אמנות, והניחה את המוצרים התעשייתיים ואת חלקי המכונות על כנים, כאילו היו פסלים. במעשה החדשני הזה של שינוי אופן התצוגה ובעצם מתן דריסת רגל לתחום העיצוב בתוך המוזיאון, היא הצליחה להטות את הזרם ולשנות כליל את אופן הראיה של התחום על ידי הקהל והמבקרים, והכתיבה תפיסה חדשה של הצגת עיצוב מאז ועד היום.״

מתוך תערוכת Mashine Art במוזיאון MoMA ניו יורק, 1934. חלקי המכונות כיצירות אמנות

האם מוקדשת מחשבה לגבי מה שידבר לקהל הישראלי ועל הקונטקסט הגיאוגרפי שבו אנחנו נמצאים?

״מוזיאון העיצוב חולון הוא מוזיאון בינלאומי בהגדרתו. יש לו יחסי ציבור לא רעים בכלל בחו״ל, ורבים ממבקריו, בימים נטולי קורונה, הם תיירים מחו״ל. אבל עדיין, אנחנו כן חושבים על הקהל המקומי, יותר מהבחינה של איך־מספרים־את־הסיפור לקהל המקומי, פחות מבחינת בחירת הנושאים.״

מה המרכיבים של תערוכת עיצוב טובה בישראל, להבדיל מחו״ל?

״בסופו של דבר אין הרבה הבדל בין ישראל לחו״ל באספקט הזה. למשל, אחת התגובות של קהל ישראלי שחוזרות על עצמן בנוגע לתערוכת ׳הנשף׳ היא ׳זה ממש כמו בחו״ל׳. למה הם מתכוונים? קודם כל, בגלל הקורונה אנשים מתגעגעים לחוץ־לארץ ומנסים למצוא אותו כאן. אבל הם גם מתכוונים לסטנדרטים המאד גבוהים, לדיוק בפרטים הקטנים ולאיכויות שבהם אנחנו עובדים, ואני חושבת שבתערוכה הזו רואים את זה מאד חזק, ואת זה אנשים מאד מעריכים, גם בארץ.

אנחנו מסתכלים על התערוכה הזו, ומבחינת רמת העשייה שלה, לדעתי מכאן היה אפשר להעביר אותה למומה או לכל מוזיאון אחר בעולם. כשאתה מכבד את הקהל באופן שבו אתה יוצר עבורם את החוויה, הם יודעים להעריך את זה, בין אם הם ישראלים או לא.״

מתוך ׳הנשף׳, מוזיאון העיצוב חולון. הקשר שבין אופנה, חלומות ואסקפיזם

אז בגדול, אין למוזיאון העיצוב חולון כוונה ספציפית להתייחס לעיצוב מקומי.

״כשאני מנסה לחשוב על מה ש׳מקומי׳ בעשייה שלנו, זה יותר בנסיון שלנו להדהד דברים שאנשים כאן מכירים, אפילו באופן לא־מודע, באופן ההצגה של הדברים. אנחנו מספרים את הסיפור באופן שידבר אל הקהל הישראלי.

בתערוכת ׳קופסה שחורה׳ זה היה מאד מובהק. התערוכה הזו נבנתה על האוסף של המוזיאון, ולמרות שזו לא הייתה תערוכה שבנויה על עיצוב ישראלי, בכל זאת המוצג המרכזי היתה מכונית סוסיתא. היה לנו ברור שישנם נראטיבים שקיימים בדי.אנ.איי שלנו, בתרבות שלנו; וההחלטה להביא את המכונית ולהציב אותה במרכז החלל לצד מקרר ׳אמקור׳ שהיה בכל בית בשנות השישים, הייתה מתוך כוונה לשים את האובייקטים האלה במקום של כבוד, כדי לחבר את הקהל הישראלי לתערוכה באופן אינסטינקטיבי. המכנה המשותף, הקולקטיבי, היה נוכח בתערוכה הזו במיוחד ודיבר לאנשים.״

מתוך ׳קופסה שחורה׳, מוזיאון העיצוב חולון. נראטיבים שקיימים בדי.אנ.איי של התרבות