׳פלואו׳ משוחרר: שחר בכור על שפת האיור של נחום גוטמן

שחר (שחי) בכור הוא מאייר אנדרגראונד, ש(בין השאר) הקים את חבורת הטושים, יוצר פנזינים, נושם וכותב על איור, מייסד שותף במיזם החברתי Fineline וגם - מנחה הפודקאסט הפופולארי מקשקש.

שחר בכור. צילום: מהאלבום הפרטי

היי שחי! מהו האיור ה״ישראלי״ ביותר לדעתך?

״האמת היא שזו שאלה ענקית שקשה לענות עליה. עכשיו אני מבין את המרואיינים שלי בפודקאסט, כשאני שואל אותם שאלה שמבחינתי קל לשאול, אבל מבחינתם מדובר במשהו שיתועד לנצח אונליין.

יש לי חיבור מיוחד לנחום גוטמן. התחלתי לקרוא עליו בשנים האחרונות, בעקבות פעולות ההדרכה והסדנאות שאני עושה במסגרת ״חבורת הטושים״ בין השאר במוזיאון נחום גוטמן.״

מה מייחד את גוטמן בעיניך?

״בעבר, הכרתי את נחום גוטמן כאמן, פחות כמאייר. לרבים בדור ההורים יש רפרודוקציה של ציור שלו בסלון בקטע של התרפקות נוסטלגית כזו. רק כשהתחלתי לחקור אודותיו, גיליתי שהוא היה גם מעצב גרפי, שבין השאר עיצב את סמל העיר תל־אביב, יצר את הפסיפס במגדל שלום, היה בין השותפים שהקימו את ״דבר לילדים״ (וגם אייר את כל שערי המגזין), כתב ספרי ילדים - ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳ ואת ׳שביל קליפות התפוזים׳. זה היה רגע של ׳וואו׳ מבחינתי - הגילוי עד כמה הוא היה מולטי־דיסיפלינרי - גם פסל, גם אמן, גם מאייר, גם סופר. כמאייר, כותב, יזם חברתי, מעצב אתרים ובעל פודקאסט… אני מאד מזדהה עם ריבוי הפעילויות הזה.״

סמל עיריית תל־אביב-יפו בעיצוב נחום גוטמן

״כיוצר צעיר יחסית זה לא היה לי קל ללכת נגד ההשקפה שדוגלת בהתמקצעות בתחום התמחות ספציפי; אז כשגיליתי שגוטמן עשה מה שבא לו ופנה כל פעם לכיוון חדש, זה בהחלט נתן לי השראה ודחיפה לפנות לכיוונים אחרים.

כמאייר שבעצמו אוהב קישקושים אינטואיטיביים וספונטניים, אני מזהה בפשטות של גוטמן כמאייר משהו שאני מאד אוהב ומזדהה איתו - החופש הבריא שלו, ה״פלואו״ הידני המשוחרר שלו. אני רואה בזה משהו מאד יפה - כי היום, דווקא בעידן הטכנולוגי הנוכחי והאייפד המשוכלל - מאיירים מבינים את החשיבות של החזרה לעבודה ידנית. וזה אכן חוזר בענק, אפשר לראות את זה בהדפסים ידניים, באיור משוחרר יותר, וכולי.״

תוכל לדבר על איור אחד של גוטמן שמדגים את הטכניקה שלו?

״יש לגוטמן איורים רבים מתוך ׳לובנגולו׳ ומהשערים של ׳דבר לילדים׳ שאני מאד אוהב. בוא נבחר ספונטנית באחד מאיורי השער שלו - ׳מדינת ישראל הצעירה׳, מאוגוסט 1948.

בארכיון הספריה הלאומית מתארים אותו כך: ׳האיור מתאר את המדינה המתפתחת. בקדמת התמונה נראית משפחה: סבא וסבתא יושבים ליד הילדים הקטנים, ההורים עובדים במשק הצמוד לבית, וילדה גדולה מחכה להשקות את השדה. הבית נראה כפרי ומוקף צמחייה. ברקע נראים נהר ודייגים, רכבת, חקלאים העובדים את האדמה, רועה צאן ליד יער, ובאופק עיר קטנה.׳״

נחום גוטמן, ״מדינת ישראל הצעירה״ על שער עיתון דבר לילדים, 1948 © מכון לבון

מה עושה את האיור של גוטמן לכל כך ישראלי בעיניך?

״אתה ממש יכול לנגן לעצמך בראש איזה שיר בזמן שאתה מתבונן באיור הזה… זה הכי ישראלי.

אני חושב שקודם כל הצבעוניות הפשוטה. כשמסתכלים על האיורים משערי ״דבר לילדים״, מגלים שלרוב הוא השתמש בשחור וצבע אחד נוסף בלבד - תכלת או כחול או ירוק ולפעמים אפילו רק בגווני אפור. וגם, כמובן, הטיפוגרפיה הכל כך אופיינית למגזין הזה באותן שנים.

מבחינתי, אנחנו לא צריכים לחפש השראה במקומות רחוקים, כשיש לנו את נחום גוטמן. הרבה פעמים, כשאני שואל את התלמידים שלי במכינה לעיצוב מה הם מקורות ההשראה שלהם, הם ישר מציינים את אנדי וורהול, פיקסו וכאלה. אני מנסה למשוך אותם למקורות השראה כאן בארץ. יש לנו כבר מורשת של אמנים, אמניות, מאיירים ומאיירות מדהימים.״

יש כאן שילוב חזק של צבעוניות, טיפוגרפיה וקו מאד מזוהה. לזה אתה מתכוון?

״לגמרי. יש כאן גם הרמוניה וגם ניצול נכון של הצבע הלבן - השתמש ברקע הלבן לסוכה למשל, הוא מייצר כאן הרבה עומק באמצעים מאד מינימליסטיים.

הדמויות הן בסך הכל קו פשוט. העיניים של הדמות של הזקן בסוכה - שתי נקודות. מאד פשוט. נראה שהאיור לא לוקח את עצמו כל כך ברצינות, אבל מצד שני יש כאן קומפוזיציה מאד חזקה. רואים שהדברים האלה נמצאים בדי.אן.איי של גוטמן.

אני אוהב את הפרטים. קח לדוגמא את הכלב הקטן שבקדמת האיור. את הילד שבונה בית. הנהר, הכבשים והכלב ששומר עליהן במרחק, שהם בסך הכל קו מסולסל, אבל אנחנו מבינים טוב מאד מה כל חיה מייצגת. למשחק הזה אני מתחבר בעשיה של גוטמן: פשטות מקסימלית, איור משוחרר מאד - ועם זאת, אתה יודע, הכל יוצא בסוף מאד חזק.״

נחום גוטמן, פרט מתוך ״מדינת ישראל הצעירה״. פשטות מקסימלית, איור משוחרר

לאן האיור של גוטמן לוקח אותך, בעשייה שלך?

״החופש הזה לוקח אותי לעיסוק שלי בפנזינים. אני אולי לא אעשה פסיפס או אפתח הוצאת ספרים לילדים כמו גוטמן - אבל פאנזין אני כן יכול לעשות. במהלך הלימודים שלי, נחשפתי לפסטיבל הפנזין הראשון שנערך בתחנה המרכזית ב־2011, ומאז אני עוקב בכל שנה אחרי הפסטיבל.

יצרתי ביחד עם עוד חמישה חברים פנזין שעסק בנושא הכל כך ישראלי של סרטי בורקס, ביחס שנע בין הומור חתרני להערצה (כאן Fun, כיף, הפך ל־Fan, מעריץ). שמחתי לגלות שאהבו מאד את הפאנזין שיצרנו, וזה דיבר מאד לחבר׳ה מעולם האמנות והאיור. אפשר לומר שגיליתי עולם חדש דרך הפנזין הראשון, וזה דירבן אותי להמשיך הלאה - לפנזין בנושא מפלצות, ועוד. הדחף להוציא לאור אצלנו חזק מאד… והמדיום הזה מתאים לי מאד בפשטות שלו.״

פנזין בורקס. יחס שנע בין הומור חתרני להערצה